המפגעים הסביבתיים אינם מאפיינים במידה שווה את כל המחצבות והמחפורות. ניתן לסווג את סוגי המחצבות הקיימות בהתאם לרמת הפגיעה הסביבתית שלהן. סיווג זה מהווה רמז לרמת השיקום הנדרשת לשם תיקון או הפחתת מפגעים אלה. 

מחפורות חול ואדמת מילוי - שטחי החול מהווים, בחלקם הגדול, סביבה סטרילית או דלה בצמחיה או בבעלי חיים, וכריית החול אינה מהווה מפגע נופי, ולכן הפגיעה של מחפורות החול בסביבתן מינימאלית. הפגיעה העיקרית הנוצרת ע"י מחפורות החול היא יצירת בורות, המקשים על השימוש החוזר באתר המחצבה. בורות אלה ניתנים ליישור בקלות רבה ובהשקעה קטנה, יחסית לבורות כורכר ואבן. 

מחצבות כורכר - במחצבות אלה, אין הכרייה מלווה באבק, ברעש או במפגעים חזותיים חמורים, והכורכר, כמו החול, אינו דורש עיבוד כלשהו. אולם כתוצאה מליכודו של הכורכר, נוצרים בשטח החציבה בורות עמוקים, בעלי קירות תלולים, המגיעים לעיתים לעומק של 20 מטר. בורות אלה יוצרים מפגע בטיחותי ניכר. כמו כן פוגעים הבורות באפשרות החזרת השטח לשימוש חוזר. לפני מספר שנים השתמשו גם בכורכר לבניה וסלילה, אך שימוש זה כמעט והופסק כליל. 

מחצבות אגרגטים ואבן ליצור סיד ומלט - במחצבות אלו נעשות פעולות עיבוד חומרי הגלם הנחצבים. רוב רובן של המחצבות בישראל הן מסוג זה. מחצבות מסוגים אלה מאופיינות במרבית המפגעים הסביבתיים. חומרת מפגעים אלה היא יחסית לגודל המחצבה. בפעולת החציבה מסירים מהאתר הנחצב את השכבה האורגנית, הכוללת אדמה וצמחיה. כתוצאה מכך נחשף השטח כולו. כאשר אתר החציבה מצוי בסביבה מיוערת או חקלאית, בולטת חשיפותו בנוף הסובב. במקרים מסוימים גורמת החציבה להסרת צבעי בליה שהינם כהים מטבעם ולחשיפת הסלע הטרי והבהיר, התבלטות המתבטאת בהבדלי צבע וגוון. מחצבות האבן לסוגיהן מייצרות בד"כ את המפגע הסביבתי הגדול ביותר.