סיווג המחצבות מהווה רמז לרמת השיקום הנדרשת לשם תיקון או הפחתת המפגעים. המפגעים הסביבתיים אינם מאפיינים במידה שווה את כל המחצבות והמחפורות. ניתן לסווג את סוגי המחצבות הקיימות בהתאם לרמת הפגיעה הסביבתית שלהן. 

מחפורות חול ואדמת מילוי - הפגיעה של מחפורות החול בסביבתן מינימאלית. הפגיעה העיקרית הנוצרת ע"י מחפורות החול היא יצירת בורות, המקשים על השימוש החוזר באתר המחצבה. בורות אלה ניתנים לשיקום ע"י יישור בקלות רבה ובהשקעה קטנה, יחסית לבורות כורכר ואבן. 

מחצבות גבס, סיד, טוף וחרסית - במחצבות אלו היקף המפגע הוא בהתאם לגודל המחצבה ועומקה. 

מחצבות כורכר - עד לפני מספר שנים השתמשו גם בכורכר לבנייה וסלילה אך שימוש זה כמעט והופסק לחלוטין. במחצבות כורכר שננטשו נותרו בשטח בורות עמוקים, בעלי קירות תלולים, המגיעים לעיתים לעומק של 20 מטר. בורות אלה יוצרים מפגע גדול. כמו כן פוגעים הבורות באפשרות החזרת השטח לשימוש אחר. 

מחצבות אגרגטים ואבן ליצור סיד ומלט - במחצבות אלו נעשות פעולות עיבוד חומרי הגלם הנחצבים. רוב רובן של המחצבות בישראל הן מסוג זה. מחצבות מסוגים אלה מאופיינות במרבית המפגעים הסביבתיים. חומרת מפגעים אלה היא יחסית לגודל המחצבה. בפעולת החציבה מסירים מהאתר הנחצב את שכבת הכיסוי העליונה (top soil) וכתוצאה מכך נחשף השטח כולו. כאשר אתר החציבה מצוי בסביבה מיוערת או חקלאית, בולטת חשיפותו בנוף הסובב. במקרים מסוימים גורמת החציבה להסרת צבעי בליה שהינם כהים מטבעם ולחשיפת הסלע הטרי והבהיר, התבלטות המתבטאת בהבדלי צבע וגוון. מחצבות האבן לסוגיהן מייצרות בד"כ את המפגע הסביבתי הגדול ביותר.